באר היטב חשן משפט רנ״ג

1 לבקר. עיין בס' א"א דף צ"ט ע"ג ובתשו' רש"ך ח"ב סי' צ':

2 דין. ואם יארע דבר ספק בצוואה ישלחו כתיבתן לפני ג' דיינין והן ידונו ביניהן ע"פ כתב הצוואה. סמ"ע:

3 אחר. אפילו לא יחדום לזה אלא שנכנסו מעצמן לבקרו. שם:

4 ביום. כדין שאר דיינים שאם רואין או שומעין בעצמן הדבר בעת שראוי לדון דהיינו ביום יכולין לדון עליו מטעם דלא תהא שמיעה גדולה מראיה משא"כ אם ראו או שמעו בלילה דאז אין זמן לדון בתחלת דין יש להם דין עדים ואין עד נעשה דיין לדון עליו אפילו ביום וכמו שנתבאר זה היטב בסי' ז' ע"ש בדברי הט"ו. שם:

5 יזכה. וה"ה אם אמר יהא דבר זה לפלוני ה"ל מתנה. המבי"ט ח"א סי' קנ"ג וע"ש עוד בסי' קצ"ז ורי"ב ובתשובת מהר"א ששון סי' פ"ג ובתשובת מהר"מ אלשיך סי' ז':

6 יהנה. דבכה"ג לא אמרינן דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי ואפילו קני ע"ז וי"א דהוי קנין דברים וי"א דמהני עי' ד"מ. סמ"ע:

7 מניח. דוקא בשכ"מ שכן דרך לשון שכ"מ שמניח מעזבונו אחריו לפלוני כך ולפלוני כך אבל בבריא בכה"ג לא מהני לכ"ע והמחבר שכתב תחלה דין מניח דמהני בשכ"מ ובסעיף שאח"ז כתב לשונות אלו כו' י"א דה"ה שמועלין בבריא דמשמע דקאי נמי אלשון אני מניח וזה אינו דבמניח כ"ע מודו דל"מ בבריא ובטור כתב דין מניח דמהני בשכ"מ בתר הפלוגתא אי מהני אינך לשונות בבריא ואתי שפיר עכ"ל הסמ"ע ועיין במהרי"ק שורש צ"ד שהאריך בזה ועמ"ש בסי' ס"ח ס"א בהג"ה ועיין בדברי ריבות סי' רכ"ט ובתשובת ן' לב ס"ל סי' י"ט ובתשובת רש"ך ס"ס קע"ג ובתשובת ר"י לבית לוי סי' כ"ד ובתשובת רשד"ם סי' שי"ג שנ"ז תל"א ותל"ב. ש"ך:

8 יפול. דמצינו לשון נפילה בנחלה כדכתיב זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה. סמ"ע:

9 שאינם. דדוק' בשכ"מ דאין דעתו מיושבת עליו לדבר בלשון מתנה מבורר הקילו שלא תטרוף דעתו. שם:

10 תלך. עיין תשובת מהר"א ששון סי' קפ"ח:

11 הפילה. דכיון דבשעה שנתנה לו היתה המתנה בטעות דהרי גילה דעתו דאם יש לו בן לא היה נותן לאחרים וכיון דלא חל המתנה מעיקרא תו לא תחול ממילא כשימות כ"כ הסמ"ע ועיין בתשובת רש"ך ס"ג סי' י"ב וי"ג:

12 רמ"ו. ולפי מ"ש שם הרמ"א בהג"ה דבלשון ירושה לא הוי אפוטרופוס א"כ ג"כ מפרשים דבריו בלשון ירושה אפילו בן בין הבנים כ"כ מהרש"ל בתשובה ולא כהטור ע"ש. ש"ך:

13 עודף. דכיון דלא הוה צ"ל כראוי לו ואמר דרשינן לישנא יתירא דלטפויי קמכוין וכמ"ש הט"ו בסי' רי"ד במוכר בית לחבירו דאין הבור ודות נמכרין מסתמא ואם אמר חוץ מהבור דלא הוה צ"ל ואמרינן דלטפויי אתא לשייר לנפשו גם הדרך להבור ע"ש כ"כ הסמ"ע. ועיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' י"ב ובמהר"א ששון סי' קמ"ו ובתשו' רש"ך השייכים לס"ב סי' כ"ג:

14 בבכורתו. פי' ולא אמר כראוי לו סמ"ע:

15 בחובו. ואפילו תפס הבע"ח מוציאין מידו. עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' י"ב. ש"ך:

16 פשוט. דלבניו הפשוטים הרשות בידו לגרוע מחלק ירושתן כמ"ש והיה ביום הנחילו את בניו ואמרינן דדעתו היה שלא יטול אלא ר' זוז בחלק ירושתו כי כן משמעות הלשון דבירושתו משא"כ בבכור דכתיב ביה לא יוכל לבכר וגו' ולמדו מיניה דאין ביד האב לגרוע חלק בכורתו וכן לבע"ח ולאשתו לאו כל כמיניה לגרוע אותן מש"ה אמרינן דדעתו היה שיהא ידם על העליונה. סמ"ע:

17 חובי. דלא מחזי כרבית כיון דלא אמר בחובו. שם:

18 חולקין. ס"ל דלא אמרו בש"ס דצ"ל יתור לשון דכראוי לו אלא כשאמר ג"כ תנו לבני בכורי דכיון שהזכיר בכורי משמע דדעתו דבבכורתו נותן לו או שיהיה ידו על העליונה אבל כשלא אמר בכורי אלא סתם תנו ר' זוז לבני או לאשתי אז אין צ"ל כראוי לו. שם:

19 לפלוני. עיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' י"ב שהאריך בדינים אלו קצת ותמצא נחת ע"ש ובתשו' מהרי"ט סי' קי"ב דף קמ"א ע"ב וע"ג ועי' בסמ"ע שכתב דלא ס"ל להרא"ש דהוי מתנה אלא באומר לבע"ח ולא באומר לפלוני בע"ח כו' ובתו' פ' אלמנה ניזונית כתבו דפלוני עדיף טפי מלבע"ח לענין רבית ע"ש. ש"ך:

20 תנו. עיין בתשו' ראנ"ח סי' ל"א ובמבי"ט ח"ב סי' קס"ב ובתשו' ן' לב ס"ב סי' ל"ו:

21 נמלך. פי' דאם הפסיק אז אמרינן דבשעה שנתן להראשון לא היה דעתו ליתן להאחרים שאחריו ומש"ה זה הראשון נוטל חלקו בשלימות והאחרים יקחו הנשאר כיון שבשעה שנתן להראשון היה בידו כדי מתנתו והותר ור"ל אי שתק והפסיק וגם קנו מיניה כדין הנזכר בסי' ר"נ סי"א ולא חש לחזור ולכתוב כאן ולא כע"ש שכתב דאי שתק הוי נמלך וחזר מן הראשון ולא קנה אלא אחרון כו' ע"ש. סמ"ע:

22 ממקבל. דמתנת ש"מ דינה כירושה ואם הוציא עליו כת"י גובה ממנו לסברא זו כ"כ הב"י ר"ס ס"ט בשם הריטב"א עיין בתשו' רש"ך ס"ג סי' כ"ד ובתשו' רשד"ם סי' ר"ג וסי' שכ"ח. ש"ך:

23 הקדימו. דכל שפירש חלק בנו דינו כמו אם נתן לאחר כ"כ הרשב"א והנ"י ודינו כמ"ש הרמ"א בס"ט והא דכתב כאן הדין בבנו אגב הרישא הוא דבלא נתן לבנו חלק מיוחד דיגבה הכל ממנו לזה אמר דאם פירש חלק הבן אין הדין כן. סמ"ע:

24 צוה. פי' מיד שחשב אמר בלי הפסק שיתנו לפלוני ר' זוז. שם:

25 מתנות. מוכח מזה דאם אמר בפירוש תנו ר' זוז לפלוני אם ישא בתי דהוי מתנה א' ולא ינתן לו אם לא ישא ואע"ג דמעשה קודם לתנאי וקי"ל דתנאי בטל ומעשה קיים וכמ"ש בסי' רמ"א סי"ב ובטא"ע סי' ל"ח ע"ש חדא דבשכ"מ קי"ל דדבריו ככתובין וכמסורין דמי ואי"צ לכל דיני תנאי ועוד דשאני הכא כיון דאין המעשה נעשה כגון זה שאמר תנו כו' אם ישא מבטל התנאי למעשה דלא אמרו דבעינן תנאי קודם למעשה אלא כשהמעש' נעשה מיד בנתיים כגט וכיוצא בו כך דקדק הרמב"ן בס' המלחמות באריכות ע"ש שהשיג על הרז"ה והתו' וכוותיה קי"ל להלכ' וכ"כ הב"ח. ש"ך:

26 ונאבדו. אבל אם החמיץ היין לא הפסיד המקבל בזה שהרי צוה ליתן לו דמי היין דהיינו לאחר שנמכר. סמ"ע:

27 בין. ודלא כהרא"ש שכתב דגם זה הוי דבר שאינו מסוים כיון שלא נתברר חלקו מעולם עיין בב"ח וע"ל ס"ס רי"ד ובסי' רמ"א ס"ד. ש"ך:

28 ובירר. דמ"מ לא קיימו צוויו דהוא לא א"ל לברר ולהניח אלא לברר וליתן לו מיד מש"ה עדיין כל הנכסים באחריות המנה כ"כ הב"י בשם הרשב"א:

29 ק"כ. אבל טפי לא כ"כ הנ"י בשם הריטב"א אמנם הנ"י השיג עליו וכתב דלעולם נותנין לו אף במחזיק יותר ע"ש עיין בתשו' רש"ך ס"ג סי' ע"ה. ש"ך:

30 להוסיף. כמבואר בא"ע סי' ס"ו ע"ש ובתשו' רשד"ם סי' תל"א:

31 שתנשא. כתב בד"מ בשם הרשב"א דאם אותה הבת נתנה לאמה במתנה מה שנתן לה אביה ומתה קודם שתנשא דאף דלא זכתה במתנה מ"מ אם אין לו יורש אלא זו הבת א"כ זכתה מכח ירושה ומתנה דאמה קיימת עכ"ל. הג"ה סמ"ע:

32 עיקר. וכ"פ ר"י ן' לב ס"ב סי' ע"ז ע"ש וכתב מהרש"ל פ"ט דב"ק סי' סו בשם הגהת מיי' וז"ל מכאן נראה שאדם שנתנו לו אחרים לסיועת בתו ע"מ להשיאה ונמנע ולא השיאה וק"ו אם מתה שחייב להחזיר המעות לנותני' שלא נתנו אלא ע"ד להשיאה עכ"ל ונראה דבע"מ כ"ע מודו ואם לא אמר ע"מ תלי בפלוגתא זו מיהו זה אינו כשתעיין בד"מ ובתשו' ר"י ן' לב ס"ב סי' הנ"ל וסי' יב יג ובס"ג סי' נח וע' בתשו' רש"ך ס"ב סי' נג ובתשו' ראנ"ח סי' כח וע' בתשו' משאת בנימין. ש"ך:

33 אלא. רבותא הוא דה"א כיון דאמר אל תתנו באזהרה קאמר קמ"ל דאפ"ה נותנין להן ואמרינן דודאי דעתו לא היה להרעיב בניו ולא אמר כן אלא כדי דיצמצמו במזונותיהן ולא ילכו אחר מותרות. כ"כ הסמ"ע וע' בתשו' מהר"א ששון סי' קפח ובתשו' רש"ך ס"ב סי' צג ובתשו' רמ"א סי' צב:

34 אחרים. אע"ג דאותן אחרים אינם ראוין לירש מ"מ מהני בהו ל' ירושה מכח ל' מתנה שאומר תנו שקל לבני ללשון ירושה דאחרים שהוא תוך כ"ד וכמ"ש בסי' רפ"א ס"ו ע"ש והכי מוקמינן לה בפ' י"נ ודלא כב"י ובלא"ה צ"ע מ"ש לחלק בשם רש"י בין היו לבנים בנים או לאו דבש"ס מוכח דליתא דאל"כ מאי מסיק בתיובתא שם ולא משני דאין לשני בנים וכבר הרגישו בכל זה בתשו' מהר"א ששון סי' קס"ו וקפ"ח ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' יז ע"ש. ש"ך:

35 שקל. והמותר כדי צורך פרנסתן יתנו להם מן הצדקה ואע"ג דהאומר שאל יקברוהו מנכסיו אין שומעין לו וכמ"ש המחבר בסעיף ל' שאני התם דהנכסים שלו ואיך יצוה שלא יטלו מנכסי עצמו לקבורה ולהעשיר את בניו משא"כ בזה דהממון לאו של בניו הוא ובידו ליתן ממונו למי שירצה ושבניו ישאלו על הפתחים. סמ"ע:

36 מצוה. לאו דוקא כדין מצוה מחמת מיתה אלא ר"ל לאפוקי שיהא מתנת בריא דבעי קנין. שם:

37 ובמיפה. בטור בשם הרמ"ה כתב האי דינא וליתא שם ובמיפה כחו והמחבר הוסיפו כאן ובסמוך ס"כ וצ"ע הא לא אמרו דצריך יפוי כח אלא בשכ"מ שנותן כל נכסיו לאחרים ומקנה להן בקנין דבזה נתבאר בטור סי' ר"ן סכ"ט דבעינן יפוי כח דאל"כ אמרינן מדהקנה לו ש"מ דכונתו היה שלא יקנהו המקבל אלא ע"י קנין ואין קנין לאח"מ אבל מתנת שכ"מ במקצת דינו כמתנת בריא דבעי קנין וא"צ יפוי כח וכו' וצ"ע עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דמיירי כגון שפירש שיהא במתנת שכ"מ דאז לא קנה בקנין אלא במיפה כח כמ"ש בסי' ר"ן ס"ט ע"ש ודברי הסמ"ע אינם מובנים לי עכ"ל *ולע"ד דברי הסמ"ע נכונים דאי איירי הכא במפרש אמאי כתב המחבר דלא קנה אלא בקנין הלא קונה אף בלא קנין אלא שאם עמד יוכל לחזור בו וכן מבואר בסי' ר"ן ס"ט ע"ש ודוק:

38 דמטבע. והא דלא אמרינן הכא דלא היה כונתו אמטבע אלא אשוה מנה כמ"ש הטור בסמ"ב לפי סברתו ע"ש דשאני הכא דאמר תנו מנה דמשמע מנה כאשר היא בעינה. סמ"ע:

39 שלא. ואף שיש לו מנה בהלואה בשטר על אחרים תשו' מבי"ט ח"א סי' יח ע"ש ש"ך:

40 ממש. ע"ל סי' קכו ס"ג ובסי' פ"ח ס"י וע' בתשו' מבי"ט סי' ע"ה:

41 הלואתי. ע' בתשו' ראנ"ח סי' ע"ז:

42 תנו. נראה דוקא שאמר תנו לפ' וכל שעבודא דאית ביה ואז אמרי' דהוי כאילו כתב בשטר כן וכמסר לידו דמי אבל אם לא אמר אלא תנו שטר לפ' ולא אמר וכל שעבודיה לא זכה כ"כ בתשו' מבי"ט ח"א סי' י"ח בשם מהר"י בי רב וצ"ע לדינא דאזיל לשטת הרשב"א ליישב גם ל' הרמב"ם עד"ז ולפעד"נ עיקר דברי הר"ן והה"מ וכן נראה מסתימת ל' המחבר כהרמב"ם וכנ"ל לדינא וקצת משמע כן מדברי הסמ"ע שכתב וז"ל וכאילו כתב כו' פי' כאילו כתב לו קנה לך איהו וכל שעבודיה דאית ביה ומסר לו אותו הכתב עם השטר ע"כ וכן משמע בט"ו ס"ס ס"ו ע"ש וכ"ד בעה"ת שער נ"א ס"ד וע' בב"י ס"ס ס"ו ובתשו' מהר"א ששון סי' קס"ה. ש"ך:

43 למחול. פי' אע״ג דבעלמא המוכר או הנותן שט״ח לחבירו ואפי' אם כבר קבלו המקבל או הלוקח בכתיבה ומסירה אפ״ה המה ואפי' יורשיהן יכולין לחזור ולמחול להלוה כל החוב מ״מ בשכ״מ אין היורש יכול למחול כדי שלא תטרוף דעתו דשכ״מ וכ״כ הט״ו כל זה בסי' ס״ו סכ״ג וסכ״ו ע״ש ובע״ש כתב הטעם משום דמקבל מתנה כיורש שויה רבנן ואין יורש זה יכול למחול מה שביד יורש אחר ע״כ ולא נהירא כו' עכ״ל הסמ״ע. והש״ך כתב דדברי הע״ש נכונים ע״פ התו' פ' הספינה ריש דף ע״ז ופ' הזהב וכן הוא בר״ן פ' הכותב ע״ש ובתו' פ' הכותב סוף כתובות דף פ״ה ונ״י פ' מי שמת ושאר פוסקים עכ״ל:

44 אבל. המרדכי כתב טעמא דלא סמכא דעתיה ולא קניא אפי' במתנות שכ"מ וכתב הד"מ דמ"ש דלא סמכה דעתו אינו ר"ל של המקבל כמ"ש הב"י ע"ש אלא של הנותן וס"ל מאחר דהנותן עצמו לא סמכא דעתיה שהעכו"ם יפרע לו א"כ לאו למתנה גמורה קמכוין ולכן לא קנה וכ"פ מהר"ם בתשו' סי' נו ומסתפק שם בהלואה דעכו"ם בשטר כו' עכ"ל ד"מ ובב"ח פי' בענין אחר ע"ש ובמשכון פסק דאם נקנה לו גוף המשכון במתנת שכ"מ קנה כמו בבריא בקנין. ופשוט. ש"ך:

45 שהדירה. כ"כ הט"ו דינים אלו בסי' רי"ב והא דלא הקילו בשכ"מ לעשותו כאילו אמר שנותן הבית לדירה והדקל לפירותיו כמו שהקילו בשט"ח לעיל ס"כ דה"ל כאילו כתב ומסר כו' נתבאר טעמו בהה"מ דדירה בלא בית לאו כלום הוא משא"כ שטר שמוסר לו אף דלא הקנה לו השעבוד שבו בכתיבה ומסירה ע"ש. סמ"ע:

46 חצאי. כגון שיש לו לכ"א שותף חצי דקל לכ"א וידוע שיש טורח בלקיטת ב' חצאי דקלים יותר מלקיטת דקל א'. שם:

47 נתכוון. הטעם דהמע"ה ועי' בטור שיש פלוגתא בזה די"א דאם יש לו דקל שלם צריכין ליתן לו דקל שלם וכ' הב"י שם דדברי הרמב"ם פי"א דזכיה נוטין כי"א עכ"ל ונראה דכן הוא דעת המחבר מדסתם וכ' שלזה נתכוין דסתם ל' זה משמע כיון דאין לו דקל שלם ודאי שלזה נתכוון ובהיות כן ק"ק על הרמ"א דהל"ל האי אפילו יש לו כו' בלשון י"א כיון דהמחבר לא ס"ל הכי. שם:

48 יתנו. פי' הב"ד או יורשיו יתנו אותן ר' זוז לשניהם יחד דאין סברא לומר ליתן לכל אחד כל הסך כיון דלא נדר אלא סך אחד ועוד דשם בתוספתא מקור דין זה איתא יתנוהו לשתיהם דלשון יתנוהו משמע דעל אותו סך שנדר קאי דיחלוקו ויתנו החצי לזה וחצי לזה ועוד דמסיק שם בשם רב אחא דהאומר תנו ר' זוז לעניים דיתנוהו לעניי כל ישראל ואי אפשר לומר דיתן לכל אחד מעניי ישראל כל הסך אלא יחלקום לכולם יחד וכן נמי הפי' דיתנוהו לשתיהן עכ"ל הסמ"ע וכ"נ מתשובת הרמב"ם שהביא הב"י סי' רנ"ח בקיתון של שמן אמנם באם רגיל בב' עיירות בבה"כ ואמר תנו ס"ת לבהכ"נ משמע לכאורה דינתן לשתיהן דקאמר היינו ס"ת לכל א' וצ"ע. ש"ך:

49 בשוה. עיין בתשו' ן' לב ס"ג סי' י"ז וסי' ס"ח ובתשובת ראנ"ח סי' צ"ז ובתשובת רש"ך ס"ב סי' ק"י ובתשו' מהר"א ששון סי' קס"ה ובתשובת מהרי"ט סי' כ"ז וסי' צ"ג ובתשובת מבי"ט ח"א סי' קי"ח וח"ב סי' קצ"ח ועוד בתשובת רש"ך שם סי' קע"ג וח"ג סי' ח':

50 רביע. עיין בסמ"ע שהאריך לבאר טעם פלוגתתן בזה ע"ש:

51 המגיע. עיין בד"מ ס"ס ר"נ מ"ש שם מדין אחד שהקדיש וצוה לעשות ב' ס"ת ואמר שיהיו כמו שעשה פ' להקדש באיזה ענין צריכין להיות דומה ואם חזר אח"כ מהזמן שהגביל לזה מקודם ע"ש. סמ"ע:

52 מודיעים. פי' לפי הדמים שנתן נותנים לו חלק וע"ל סי' ר"כ. שם:

53 ונקבה. קמ"ל בזה דל"ת דמדקאמר ב' פעמים אם ולא אמר תרווייהו יחד אם תלד אשתי זכר ונקבה יטול הזכר ק' והנקבה ר' מוכח מזה דאו או קאמר ולא עלתה על דעתו שתלד תאומים ולא צוה אלא כשתלד זכר לחוד או נקבה לחוד וכפרשב"ם הביאו הטור סמ"ב קמ"ל דאמרינן דדעתו היה אף אם תלד תאומים יטלו כמו שצוה עכ"ל הסמ"ע ואם שייך דין זה אף בבריא או דוקא בשכיב מרע לחוד עיין בש"ך מה שהביא בשם הב"ח דהקשה דברי הה"מ אהדדי בזה והוא השיג עליו וכ' דלק"מ ודעתו דאין חילוק בזה כלל בין שכיב מרע לבריא אם עשה קנין המועיל וכן נראה עיקר לדינא ע"ש ובתשובת מהרי"ט סי' כ"ד ובתשובת מהרשד"ם סי' רל"א:

54 נקרע. קמ"ל דלא בעינן שיהא ניכר בשעת לידה שהוא זכר. טור:

55 לבן. ז"ל הטור בשם תשובת הרא"ש דאם באת לחלק הממון לפי הצוואה היית צריך לחלקו לז' חלקים ויטול הזכר ד' חלקים ואחיו ב' חלקים והנקבה חלק אחד דאז נוטל הזכר פי שנים כאחיו ואחיו פי שנים כנקבה בערך הצוואה אלא שא"א לומר כן כי למה יפסיד הזכר בשביל הנקבה שנולדה עמו והוא לא פי' בתנאו אם תלד נקבה מה דינה אלא הניח הדבר על דין תורה ואין הנקבה מגרעת כח הזכר בדין תורה אלא הכל שלו כו' ע"ש שהאריך ובתשו' הרא"ש כתב עוד דאין להקשות על זה ממ"ש במשנה אם אמר כשתלד אשתי זכר כו' ואם תלד נקבה כו' דאף דקאמר או או מ"מ אמרינן דדעתו היה גם כן אתאומים כמש"ל היינו דוקא בשניהן בניו הבן והבת ומשום דדעתו קרובה אצל בניו מה שאין כן כשכולל בתנאי גם כן איש אחר עכ"ל הסמ"ע ועיין בב"ח שכ' קצת בע"א ול"נ לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא הרא"ש שם ר"ל דהתם לא עשה הנותן הלידה תנאי לדבר אחר שהתנאי היה בלידה עצמה משא"כ הכא עשה את הלידה תנאי לאדם אחר ותלה המתנה בתנאי וכיון שנתבטל התנאי נתבטלה המתנה ולפ"ז אפילו היה המקבל מתנה בנו או בתו דיניהן הכי כיון שהתנאי הוא בדבר אחר וכן כל כיוצא בזה ע"ש ודוק כי זה ברור. ש"ך:

56 לו. דאמרינן מדהקדים נפשו ש"מ שברור לו שכוונתו היה אליו ולא חיישינן לרמאי שיקדים נפשו לבא דהא יהיה מרתת שמא יבא אחר אחריו ויברר שדעתו היתה קרובה אליו יותר ויוציאנה מידו וזה דומה למ"ש הט"ו בר"ס קל"ט בשנים דמנצי אארבא דאמרינן כל דאלים גבר ומטעם שכתבתי שם. סמ"ע:

57 קרוב. וכ' הטור בשם י"א דמיירי דהאי קרוב אינו ראוי ליורשו דאם ראוי ליורשו הוא קודם ע"ש וכ"פ בש"ג בשם ריא"ז. ש"ך:

58 שוין. בע"ש כ' ובאו ב' ששמותיהן שוין ול"נ שאין כונת המחבר כן דזה אצ"ל דפשיטא הוא אלא ר"ל שבאו בבת אחת דבזה איכא למימר כיון דבתורת חיוב אמר ליתן אף שבאו בזא"ז יתן גם לשני מחלקו קמ"ל דז"א דאמרינן מדהקדים זה נפשו ודאי לו חייב כל הסך וכנ"ל עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך שהשיג על כלל דין זה ודעתו דאין לחלק כלל בין מתנה לחוב או פקדון בענין זה וע"ש:

59 סופדין. משמע דאסור לספוד אותו והטעם כי ההספד אינו אלא משום כבוד המת וקרוביו והרי מחל על כבודו ומצוה לקיים דברי המת. סמ"ע:

60 היורשים. שהן במקום אביהן והנכסים שירשו שם אביהן עליהן וקוברין אותו משלו. שם:

61 לראשון. פירוש דה"א מדלא אמר סתם תנו מנה לפ' בני והשאר יירש הכל ש"מ דחזר ממה שאמר בראשונה ודעתו שהשני לא יעדיף מהראשון אלא במנה ויורש דקאמר ר"ל המותר יהיה בן השני כיורש קמ"ל דלא אמרינן כן אלא דר"ל שהשני יירש לבדו המותר והא דהוצרך לומר שיטול מנה י"ל שמא היה בידו ר' זוז שהיו לשני בניו ואותן צוה לתת להן ולא היה בכלל ממונו כ"כ הטור בשם תשובת הרא"ש. שם:

62 צוואה. עיין בסמ"ע מ"ש בביאור לשון זה תשובת הרא"ש בדין זה ע"ש ובתשובת רשד"ם סי' ש"ד וע"ל סי' ס"ח ס"א בהג"ה:

63 ליפות. דמדכתב לו תחלה שהמקבל יוכל לברר לו איזה בית שירצה הכל בכלל. סמ"ע:

64 יכולין. פירוש ולא אמרינן דכבר עשו העדים שליחותן ותו אין להם לחתום שטר אחר וכמ"ש הט"ו בסי' מ"ט ס"ו ודין זה נלמד מתשובת הרמב"ן סי' פ"ג אלא דקשה דזהו כלפי מ"ש הט"ו בסי' רנ"ה ס"ו ע"ש ויש ליישב בדוחק דהתם מיירי כשהודה השכ"מ שחייב לפרש מנה דאז כותבין העדים שטר גמור וטורפין בו וכמ"ש בתשובת הרמב"ן שם להדיא כו' עכ"ל הסמ"ע ובב"ח דחה דבריו ותירץ דרמב"ן מיירי כשעדים מעצמן כתבו מחיים למזכרת או לאחר מיתה אבל הרא"ש מיירי באם השכ"מ הנותן בעצמו צוה לכתוב להקנות לו בשטר וכתבו בלשון צוואה ע"ש באורך והדין עמו דוק בלשון הרמב"ן שכתב אם רצו העדים כו' וק"ל. ש"ך: